שירותים משפטיים בחסות הטכנולוגיה

על שיפור הנגישות לצדק באריזונה וביוטה – והאם הן מביאות עימן בשורה לשינוי בשוק המשפטי בארה"ב?

במציאות של היום, לכל אחד מאיתנו (ולעורכי הדין בפרט) האפשרות לקבל שירותים משפטיים ממי שאינו עורך דין נשמעת… איך נאמר… מופרכת. עם זאת, נראה שהחידושים הטכנולוגיים בקבלת שירותים משפטיים פותחים הזדמנויות חדשות להתקדם במימוש השאיפה להנגשת המשפט והצדק. ראשונות בארה"ב לזהות הזדמנות זו הן מדינות אריזונה ויוטה.

עד כה, חוקי האתיקה של הסקטור המשפטי בארה"ב (כמו גם כאן בישראל) מנעו מגורמים שאינם עורכי דין שותפות וחלוקת רווחים במשרדי עורכי דין. לאחרונה, שתי מדינות אלו בארה"ב הנהיגו רפורמות חדשות, שכתוצאה מהן הותרה בעלות בחברה המספקת שירותים משפטיים – גם למי שאינו עורך דין. מדינת יוטה אף אישרה הענקת שירותים משפטיים על ידי מי שאינו (!) עורך-דין תחת מגבלות מסוימות. דו"ח של בית הספר למשפטים של סטנפורד בנושא מדווח שרפורמות אלו הונהגו מתוך רציונל של הפחתת חסמי הגישה לצדק (Access to Justice). מהדו"ח עולה כי גם הרפורמה המצומצמת באריזונה – וגם זו המורחבת ביוטה – הובילו לכך שספקי שירותים משפטיים החלו להשתמש בטכנולוגיה כדי לייעל את עבודתם (מישהו אמר Legal Tech?).

במבחן התוצאה – ניכר כי מתן שירותים משפטיים באמצעות כלים טכנולוגים מייעל את האפשרות להעניק אותם – ביתר מהירות, יעילות – וגם בשכר טרחה נמוך יותר. מעבר לעובדה שמדובר בפלטפורמה חדשה ונוספת, עצם העובדה שנכנסים לשוק השירותים המשפטיים ספקים שאינם עורכי-דין מביאה עימה רעיונות חדשים ויצירתיים, וחשוב לא פחות – רפורמה כזו מובילה להשתלבותם של יזמים שירצו להשתלב בשוק, ויזמים אלו מגיעים עם הון לא מבוטל. חדשנות והון שניהם יחד מעוררים את השוק לפיתוח טכנולוגי, והפיתוח הטכנולוגי לבסוף גם יובל לקידום הנגישות לצדק.

כפי שניתן להניח (וכפי שגם עולה בדו"ח) מרבית הצרכנים של שירותים משפטיים-טכנולוגיים הם אנשים בעלי הכנסה נמוכה. עם זאת, חשוב להבין שעם העלייה בעלות של שירותים משפטיים, פער הנגישות למשפט לא פוסח גם על מעמד הביניים. עוד עולה כי אלו אשר השתמשו בשירותים המשפטיים הטכנולוגיים לרוב היו מרוצים, ובבחינת התלונות שעולות ביחס לשירותים משפטיים שאינם מסופקים על ידי עורכי דין, התמונה היא אופטימית: יש מעט מאוד כאלה.

אבל אל תתרגשו יותר מידי –  ספק אם זהו סופו של עולם המשפט הקלאסי. נראה שעל אף ההצלחה והגשמת מטרת קידום הנגישות לצדק, שאר מדינות ארה"ב לא בהכרח ששות להנהיג רפורמה דומה.

מדוע השינוי תקוע?

לא מופרך שהדבר נובע מחשש של עורכי דין שיצומצם המונופול שלהם בשדה השירותים המשפטיים. בין אם מדובר בפחד ש- "רובוטים יגנבו לנו את העבודה" ובין אם מדובר ברצון לשמור על ייחוד המקצוע. אבל, בשל העובדה שמשפט הוא משאב השואף להיות זמין ונגיש ככל האפשר, ושטכנולוגיה היא זו שתאפשר זמינות ונגישות של המשפט – נראה שנימוקים בצורת "כבוד המקצוע" כבר אינם משכנעים.

כדי שנוכל ליהנות מהיתרונות הטמונים בשירותים משפטיים דיגיטליים, עלינו להשתחרר מדפוסי חשיבה שהתקבעו בסקטור המשפטי ולהתאימם לשינויים שהטכנולוגיה החדשה מביאה עימה. אין ספק שהסדר הישן תורם לכך שהמשפט נהיה מחוץ להישג ידם של רבים. השאלה היא, מה אנחנו הולכים לעשות לגבי זה?

ומה מתרחש בישראל?

ההוראות האוסרות שותפות ושיתוף בהכנסות (סעיפים 58 ו־59א לחוק לשכת עורכי הדין) והכלל האוסר ייצוג לקוח שהופנה על ידי מי שאינו עורך דין בתנאים מסוימים (כלל 11ב לכללי האתיקה) מגבילים את דרכי שיתוף הפעולה המקצועי בין עורכי דין לבין מי שאינו עורך-דין: סעיפי החוק מגבילים שיתוף כספי, וכללי האתיקה מגבילים הפניות של לקוחות.

החלת סעיפים אלו על שירותים משפטיים מקוונים הינה בעייתית ומיושנת שכן מדובר בכללים שבאו לעולם במציאות אחת, וכיום אנו כבר במציאות אחרת שהשתכללה והשתנתה.

קשה להצדיק את הכללים הללו בעידן בו האפשרויות להספקת שירותים משפטיים מקוונים הולכות ומתרבות, שכן בשירותים אלו טמונים כאמור יתרונות רבים שנעדרו מהשירות המשפטי המסורתי. נראה שראוי לשאוב השראה מיוטה ומאריזונה ולחתור לביטול (או לפחות לשינוי) ההוראות המגבילות שותפות בין עורכי דין לבין אלו שאינם, ולחשוב על חלופות שיתאימו למתכונת שירות כזו, הכל על מנת לקדם את הנגישות של כל אחד ואחת מאיתנו למערכת המשפט – ולצדק.